עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
יאללה הגיע הזמן שאני אכתוב לכם קצת ;)
חברים
The Cheshire CatLady luckיעלשאריות של החייםהילהספיר
אנונימית
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
איך תדע שאתה עשיר
15/10/2014 18:29
רותם
עושר, אושר ושירותים
מגיל קטן עמיתי מרגישה שמזדחל אליה לאזור בית החזה דיכאון כזה שגורם לה להרגיש ריקה, ובזמן האחרון היא מרגישה אותו יותר מתמיד. אולי בגלל שלא הציבה מולה שום מטרה והניחה לעיניה לשוטת בחופשיות עד שלבסוף הבחינו הצילו של המוות- צל שנמצא לידה כל הזמן אבל אף פעם אין לה פנאי להבחין בו.
"ואם אני פתאום אשתגע וארצח מישהו? אם אני ארצח את עצמי?" היא שואלת אותי בטלפון, חנוקה מדמעות. למזלה, גם לי קרה שהבחנתי בצילו של המוות לפני שנתיים כשסבא שלי נפטר, אבל הינה אני, עדיין עומדת על שתי רגליים ולא שכובה במיטה ומחפשת נחמה בכרית רטובה. 
עבדתי קשה בשביל "לצאת מיזה" כמו שעמיתי כל כך רוצה לעשות. עבדתי קשה לחקור את המציאות שבה אני נמצאת, ומהמחקר גיליתי שאני יכולה להרגיש די בטוחה ושזאת מאין חובה שלי להיות מאושרת כי אני יודעת , שאני עשירה.
התחלתי את המסע משם למעלה, במקום כל כך גבוה עד שאם מביטים אליו,הצוואר נתפס ואי אפשר להסתכל למטה- הלכתי לסביון, לדודה המיליונרית שלי.
כמו בשאר הבתים שמסביב, גם לה יש בריכת שחייה וגינה גדולה עם דשא ירוק יותר המשמשים להכנת האורחים לקראת כניסתם לבית המפואר. לבית שטח גדול, תיקרה גבוהה, עיצוב פנים מושקע ומטבח מאובזר,אבל מה שהכי הרשים אותי בבית הזה היה השירותים.
שירותים בגודל חדר השינה שלי ומריחים כל כך טוב עד שאפשר לשכוח לרגע שמדובר בחדר שאליו באים אנשים שרוצים לחרבן. הדהימה אותי המחשבה שישנם אנשים שנחמד לשהות אפילו בחדר החרבונים שלהם.
אז אמנם היה נחמד שם למעלה אבל כשהצוואר שלי התחיל להשתחרר הבנתי שאני צריכה להמשיך במסע שלי. הרי שכל השכבות האלו נשענות על בסיס אחד והוא התחתית, אז כנראה שלשם אצטרך להגיע. התחלתי לרדת.
לקח לי קצת זמן אבל בסוף הגעתי לבית שלי, בקריית הנרקיסים. כמו שאר הבתים מסביב, גם לבית שלי יש כניסה מסבירת פנים, מלאה בצמחייה מטופחת ובריצוף צבעוני. המנקה תמיד שומרת שהלובי יהיה מבריק ועל כל דלת בבניין תלוי שלט עליו כתוב "כאן גרים בכיף...". בתוך הבית שלי יש מספיק מקום לכולם- לא קטן מידי ולא גדול מידי והפרקט שעל הרצפה משרה אווירה חמימה ונעימה. חבל רק שבימים האחרונים יש ריח רע מהשירותים בגלל בעיות עם הצנרת אבל אבא אמר שבימים הקרובים יבוא אינסטלטור לתקן את המצב הלא נעים.
"אין לי יותר מידי זמן לבזבז כאן" חשבתי, כי הרי חייתי בבית שלי כל חיי, וכשבדקתי לראות מה שקורה למטה הבחנתי מרחוק במה שלא הצלחתי לראות מקודם- אני מתחילה לראות את התחתית! 
לא ירדתי יותר מידי וכבר הגעתי למקום לשונה לגמרי. דרום תל אביב. יש לי חבר אחד מוזיקאי שגר שם באחד הרחובות הצדדיים. הבניין שלו, כמו גם הבניינים שמסביב נראים עייפים ואפורים כך ששום פרח לא רוצה לגדול שם בכניסה. נראה שהמנקה מתעצלת לעשות את עבודתה ולשמור את הבניין נקי. אולי בגלל שאין מעלית והיא התעייפה מהעליה במדרגות.
אני זוכרת את הבית שלו, הייתי שם פעמים רבות ועדיין לא התרגלתי לכמה שהוא שונה משלי. בבית לא היה שום חן ולפעמים נראה לי שמתאים יותר לקרוא לו מחסה מאשר בית. מה שהכי הפריע לי היה מצב השירותים- במשך השנה היו סתימות באסלה, היה כיור מלא בסימני חלודה שלא ירדו ובפינות התקרה היה נראה שמתחיל לגדול תחב. העציבה אותי המחשבה שישנם אנשים שנאלצים לבלות את רוב שעות היום בתפאורה המכוערת הזו.
רציתי לחזור הביתה, למדרכה הצבעונית ולריח העצים אבל ידעתי שהמסע לא הסתיים והמשכתי ללכת במורד הרחוב. פתאום, מעבר לגדר שהייתה לידי שמעתי צעקות בשפות זרות ומכונות מרעישות שאני לא מכירה. מצאתי פרצה בגדר וממנה הצצתי פנימה.
זה היה אתר בנייה.
לצד הבניין שלעמלו לבנותו עמדו שלושה קרוונים קטנים אשר מחלונותיהם ניתן היה לראות שתי מיטות קומותיים שתפסו חצי מהשטח של כל קרוון. בחצי השני אני משערת שהיה מטבחון, אבל את זה אני יכולה רק לנחש. ההריסות והאשפה שסבבו את הקרוונים האלו צרמו לי, אך הדבר הצורם ביותר היה לראות את שלושת התאים מלפסטיק שמוקמו בצמוד לביתנים הקטנים, תאים לשירותים כימיים. צחנתם הצליחה להגיע אפילו עד לפרצה הקטנה שבגדר.
קשה היה לי להאמין שישנם אנשים אשר צריכים לסבול לחיות בסביבה המאיימת הזאת.
כבר התחיל להחשיך, אך כשהסתכלתי למטה ראיתי אור ירוק שיוצא מתוך מאין בקתה כזאת. לא הבנתי איך יכולה להתקיים מסיבה במקום שנמצא אפילו יותר למטה מאשר אתר הבנייה שכרגע עזבתי. 
ירדתי לכיוון האור הירוק וככול שהתקרבתי יותר כך התגברו הצרחות המוזרות בשפה שלא הכרתי. הצלחתי לפרוץ למבנה המואר הזה כי המנעול לא היה מתוחכם במיוחד ואז ראיתי שהגעתי לסוף המסע. הגעתי לתחתית.
האור הירוק נועד לבלבל את גופן של התרנגולות כך שיפריש חומרים שימנעו מהן להירדם ולנוח מה שמותיר אותן מותשות.
בצריף הזה היו שורות של כלובים קטנים בהם עמדו התרנגולות כל כך קרוב לשנייה שחלקן הפכו למתות בגלל הצפיפות, הרצפה הייתה מרוצפת בנוצות שנשרו והכי נוראי היה, שלא היו להם שירותים, הן חיו בתוך החרא שלהן.
אחרי שיצאתי מהצריף הזה, הוא נקרא "לול" אם אני זוכרת נכון נהיה שקט. מסתבר שהתרנגולות כבר היו בנות ארבע ולא הטילו ביצים כמו פעם אז חשמלו אותן וזקרו אותן לפח.
הבית הזה של התרנגולות, כמו שאר הבתים שמסביבו היו בערך אותו הדבר, בית שימוש אחד גדול ומה שהכי הפחיד אותי היה כמה גדול בית השימוש הזה. "התחתית הזאת היא הבסיס" אמרתי לעצמי, "בסיס של פירמידה". הכאיבה לי המחשבה שישנם כל כך הרבה שחיים בחרא של עצמם וכל כך מעט שבית השימוש שלהם כל כך יפה עד ששוכחים שמדובר בחדר חרבונים

סיימתי את המסע שלי ועליתי הביתה. 
עד לאותו היום לא ידעתי על קיומה של התחתית הזאת בגלל שהצוואר שלי היה תפוס והמבט שלי נתקע על שם למעלה, על הבית של דודה שלי או על הבתים שמסביבו. מאז שראיתי כמה ארוכה הדרך לתחתית לא יכולתי שלא להיות מאושרת בבית שמספיק גדול לכולם ובשירותים שמידי פעם מעלים ריח רע כי יש בעיה בצנרת.
אולי צוואר תפוס זה הבעיה של עמיתי, היא פשוט לא מבינה כמה שהיא בטוחה, כמה שהיא רחוקה מהתחתית,ושעם שירותים כמו שיש לה אין לה סיבה להיות בדיכאון.
אבל עמיתי, כמו רוב האנשים שחיים בבתים שמסביב לבית שלי לא באמת ינסו לראות את התחתית, אולי כי הם לא רוצים לדעת שהם עשירים, ומעדיפים לרצות את מה שאין, בגלל שלדעת שאתה עשיר לא נותן לך להיות מיסכן, ולדעת שאתה עשיר מחייב אותך לזכור תמיד את התחתית.
אני עדיין לא החלטתי מה יותר עדיף, להיות מרוכזת בסבל שלי או להיות מרוכזת בסבל של אחרים, איזה כיף למליונרים ששם למעלה.. הם יודעים שהם עשירים ובנוסף גם לא יוכלו לראות את התחתית מהגובה שלהם גם אם ירצו.
3 תגובות
אני-אגרנית
23/09/2014 17:37
רותם
אגרנות ומושגים אחרים
אתמול בצהריים שוב נשמעה צעקת בהלה: "שדדו אותנו!"  ושוב הייתי צריכה להסביר לאמא ש"זה שבוע עמוס" וש"אין לי זמן לסדר את החדר" ובזמן שישבתי על המיטה שלי,בוהה בבלאגן ותוהה מאיפה להתחיל, הסתכלתי למעלה וראיתי את שקיות הבגדים המאובקות ששוכבות מעל הארון שלי כבר שנה. כן, אותן השקיות שאמרתי שאתרום לנזקקים או שאביא לחברות ,אה וגם יש את השקית עם השמלות שעדיין לא החזרתי לנעמה.. לא נעים..
השפלתי מבט במבוכה.פתאום ראיתי בזווית העין את המחברות הישנות מהתיכון שאני שומרת מתחת למיטה למקרה שאסף אחי הקטן ירצה להעזר בהן או למקרה שארצה לשפר בגרויות או למקרה שיבוא רוצח סידרתי שחס רק על חייהן של נערות ששמרו את המחברות שלהן למקרה ש.. ואז זה הכה בי.
אני, רותם, אני א-ג-ר-נ-י-ת. זאת ממש מחלה אתם יודעים! 
קמתי מהר ופתחתי את המגירות של שולחן העבודה שלי. ראיתי ערימות של לקים יבשים, חוטי תפירה(?!) ברכות יום הולדת ששמרתי מכיתה ד', ארונית אחת ששמשה קבר אחים למטענים שמתו בשיבה טובה וגם לכאלו שיצא להם הכבל מהמקום בדרך טרגית ועוד ארונית ששמרה באדיקות על המזכרות מהטיול הראשון שלי לשוודיה עוד מלפני שלוש שנים.
יש גם את המסמכים הרפואיים ואת התכשיטים שאני כבר לא עונדת ואני לא אתפלא גם אם אמצא גם את הריס הראשון שנפל לי או את המטבע שבלעתי בגיל ארבע וזה נס שהוא יצא.
"טוב" אמרתי, "חצי מהפתרון לבעיה הוא שאני מודעת אליה" -ככה אני מרגיעה את עצמי כשיש לי בעיה למרות שברור שאם אגיד לאדם עני שאין לו כסף, הממצא ההיסטרי הזה לא יוביל אותו לשום מקום.. אבל.. מה שעושה לי טוב, מבורך.
האייפון ניגן צלצול תזכורת על מפגש הסלט שקבעתי עם תותי ושם סוף לניחומים העצמיים שלי- לתותי לא מאחרים.
תותי היא החברה הכי טובה שלי והיא כל מה שצריך להיות ואני לא. מה שמסתכם בעקרון הפשוט- היא עושה את הדברים שהיא צריכה לעשות בצורה הנכונה ובזמן שבו הם צריכים להיעשות. אמא שלי ניסתה לחנך אותי לפעול על פי העיקרון הזה מגיל קטן, היא ישר קלטה שאני לא מסוג האנשים האלו, כמו תותי, וקבעה לי כל מיני חוקים כמו להניח את הנעליים שלי רק במגירה שלהם ולסדר את המיטה שלי ברגע שאני קמה ממנה אבל אני זאת אני אז זה לא החזיק הרבה זמן. תמיד כשאני נפגשת עם תות יש לי תחושה כזאת שאני נדבקת ממנה קצת, ממש טיפה בכל פעם ושבסוף יהיה לי את זה גם. 
כשהגיעה השעה 14:30 עזבתי את זירת השוד (לא סיימתי לסדר) ותותי חיכתה לי למטה עם האוטו שבו היא יכולה לנהוג **כי עשתה את הטסט כמו שצריך ובזמן שהיא הייתה צריכה לעשות אותו** ונסענו לאכול סלט במקום הקבוע שלנו.
סיפרתי לה על האגרנות שלי. היא אמרה לי שיש את הבעיה הזאת אצל כולם אבל ברמות שונות ושצריך לקבל את זה שאנחנו חיים בחברה צרכנית שאחת מתופעות הלוואי שלה היא שזו גורמת לנו להיות "המלכים של המזבלה".
אני הייתי יושבת על כס המלכות בכיף, אפילו אם של מזבלה, אני אוהבת את המלכות עד כדי כך שהייתי נותנת לכל פלסטיק צבוע,לפסת נייר משומשת ולחתיכת בד מעופשת ערך גבוה יותר מאשר לסדר ולארגון. כזאת אני, אוהבת לשלוט והרי אם אזרוק את הזבל שלי אז מה יישאר לי מהממלכה? זיכרונות?
 מזל ששמרתי את הכתר שלי מפורים 2005 למקרה שאתמנה למלוך על מזבלה :)
4 תגובות
הבהרה: אני לא מעשנת
22/09/2014 12:49
רותם
אהבה יחסים וסמים אחרים
כתבתי את השיר הזה ביומיים שבהם יובל המקסים מרח אותי לפני שהוא נפרד ממני. חשבתי על תלותיות הזאת שנוצרת במערכת יחסים-הרי הסתדרתי יפה מאוד לפני שיובל נכנס לחיים שלי, הייתי מאושרת ולא הייתי צריכה אותו איתי אבל עדיין ,המחשבה לאבד אותו העציבה אותי מאוד. אז מה בעצם קורה שם? אני חושבת שהשיר מסביר העניין יופי :)

הילדה סקרנית ויפה
 הוא מביא לה סיגריה אחת
 היא נושמת טועמת עשן
סיגריה עם טעם של מסוכן.

 בכל פעם שהם נפגשים
 החומר נכנס לה ללב וורידים
 מילים מתוקות מתפזרות כמו עשן
 סיפור די עתיק ואפילו ישן.

 עכשיו הילדה מחכה למפגש
 והנה הוא בא עם עוד חומר
חדש אבל את הבחור זה כבר לא מרגש
 מראה הילדה משחקת באש.

 שבוע עבר ולא בא הבחור
 והיא מרגישה שזה סוף הסיפור
 עשן שגרם לה לקצת שכחה
 הרחיק מהבית הרחיק מעצמה.

 לו רק הייתה היא לוקחת פחות
 היה הוא נשאר והיה לו גם טוב
 סיפור של ילדה שרצתה הבטחות 
 כי היא התמכרה לעשן ולחום.
5 תגובות
הסיפור על המזל הרע שלי.
22/09/2014 04:12
רותם
מזל רע
אתם מכירים את הענן הקטן הזה שמוריד גשם ומכה בברקים דמויות מצוירות מסכנות שקוללו במזל רע? 
אז ככה ניראתי גם אני בשבוע האסונות שהיה לי.
יום שבת שעבר,ה13 לספטמבר:
חזרתי לארץ משוודיה (המקום עליו עוד אכתוב הרבה בבלוג הזה) לאחר ששהיתי שם שבוע. עוד הייתי מרוגשת ומסופקת מהאימון הראשון של הקבוצה שלי (אס"א תל אביב) שפתח את העונה, חבר שלי לקח אותי למסעדה טבעונית בדרום תל אביב כמו שאהב לעשות בכל החודש שקדם ליום שבת הזה (בפגישה הזאת אני כבר הבנתי שאני אוהבת אותו ושהוא הולך להישאר לצידי הרבה מאוד זמן) עוד חיכיתי לאישור הסופי לקבלתי למסלול המורות הירוקות בחברה להגנת הטבע, תפקיד החלומות שלי בצה"ל וכל זה כמובן אחרי עוד יום בילוי אפקטיבי שלי ושל הריטלין שלי שלוקח אותי יד ביד עד לציון מספק בבחינת הפסיכומטרי שאעשה באוקטובר.
ואז הגיע יום ראשון, ה14 באוקטובר: 
כמו דומינו, מה שהיה לי התמוטט חלק אחרי חלק.
יחידת מיטב היו לשליח הראשון שבשר לי שלא קיבלתי את תפקיד החלומות שלי. גזר הדין=גיוס כללי. והלחץ שוב חזר אליי.
עוד זה מדבר וזאת באה, המנהלת של החנות שאני עובדת בה. "רותם את זוכרת שקבעת משמרת ערב היום כן?". השעה הייתה  15:10, התארגנתי מהר ורצתי לעבודה. 
בעוד אני עובדת והוא בא, החום. אני מרגישה חלשה ועייפה, כאבי הגרון מתחזקים והחזקתי מעמד עד סוף המשמרת. דדיתי חזרה הביתה, מד החום שפט אותי ב38 מעלות צלזיוס וכליאה ממושכת בין ארבע הקירות והטלוויזיה בסלון שלי. בלילה בא יובל (שהיה) שלי. הוא לא פחד להידבק, "מקסימום אני אדבק ואקבל גימלים" הוא אמר בחיוך. הקשבתי לו ולא התרחקתי ממנו לרגע. נתן לי נשיקת לילה טוב וחזר לבית שלו. מאז לא שמעתי ממנו כל כך, בקושי שקראתי* ממנו משהו (*האוהבים של היום והוואטסאפ שלהם..) משועממת בפעם הראשונה מזה שנתיים של בריאות מושלמת אני הייתי יוזמת השיחות ואני הייתי גם זאת שתהתה מתי נפגש שוב. הוא אמר שהוא עסוק.
בעזרת משככי כאבים ואנטיביוטיקה התחלתי להחלים לקראת סוף השבוע.
יום שישי, ה19 בספטמבר: יובל מרח אותי יומיים, הוא היה מוזר ומסתורי, אמר שצריך לדבר , אז קבענו שנדבר אחרי ארוחת הערב. בעוד זה מדבר והוא בא- להיפרד ממני. הוא יצא לפני חודשים ממערכת יחסים של שנתיים והוא צריך קצת זמן לעצמו. לרגע לא פקפקתי בכמה שהוא אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב. התנשקנו, התחבקנו ואז נשארתי לבד. כמובן שצריך למיד להזעיק את החברות כי אחרת הן יעלבו: "מה, את לא רוצה שנהיה שם בשבילך?! אנחנו חברות שלך.." סיפרתי להן מה קרה,איך אני מרגישה, ובקשתי חיבוק והן רק חיפשו בין כל דמעה שלי להנחת עצב מקום להתמרמר על המין הגברי ולספר שאצלן זה היה אותו הדבר בדיוק. בקיצור, הן דיברו שטויות שלא רציתי לשמוע. ברחתי להן והלכתי הביתה לקחת סוף סוף מקלחת חמה שתכין אותי לשנת לילה מרפאת.
יום שבת, ה20 בספטמבר: בעוד זה נוחר וזה בא- בשעה 4:30 קמתי מהמיטה שלי, גירד לי כל הגוף וזה היה בלתי נסבל. כשהלכתי להסתכל על עצמי במראה הייתה מפלצת אדומה ונפוחה שהפריעה לי לראות את עצמי.. אה... זאת אני... אמא!!!
בשעה 5:30 אמא הסיעה אותי ליחידת המיון של תל השומר. נתנו לי זריקה לווריד בזרוע שלי ועוד אחת בטוסיק, אולי סתם בשביל להכאיב קצת יותר. חזרתי לעצמי, לפחות מבחינה חיצונית, ונרדמתי לשעה קשה.
כשהתעוררתי כבר הייתי מוכנה לחזור הביתה, קמתי מהמיטה המעוצבת של המיון וחיכיתי למכתב השחרור שלי. בעוד אני מתאוששת וזה בא- סחרחורת, אני מתנשמת בכבדות,הזעה מתחילה להתפשט לכל הגוף ואני לבנה כאילו שהצד הרוסי שלי השתלט עליי לגמרי. איבדתי את ההכרה שלי. כשחזרתי להכרה הייתי שוב על המיטה המעוצבת של המיון אבל הפעם הרגשתי איך הענן שמעל הראש שלי הרטיב אותי עם הגשם שלו. אה, כשמאבדים הכרה לא שולטים על הסוגרים?
אוקיי הגעתי לשפל.
נרדמתי שוב.
כשקמתי כבר היה כמעט צהריים, ולאחר כמה דקות של התהלכות בחדר המיון ללא התעלפות חוזרת  נשלחתי חזרה הביתה.
מה יותר טוב ללב שבור מאשר להיות משועממת, מרותקת לספה בסלון ולבהות בסדרה בטלוויזיה? נחשתם נכון- לשחק כדורגל, לשחק כדורגל, לשחק כדורגל!! אבל אני לא יכולה, אני חלשה מידי.
מאז יום שבת ההוא המצב בערך אותו הדבר- אני לא יוצאת מהבית, אפילו ללמוד אני לא יכולה בגלל שהתרופות נגד האלרגיה והריטלין היקר שלי לא כל כך מסתדרים ביחד כמו גם הלימודים לפסיכומטרי וההיפראקטיביות שלי. 
בעוד זה מדבר ואני מחכה בפחד לשליח הבא. 
תזכירו לי איך איוב יצא מזה בסוף? ו... למישהו יש שום? הרבה שום....

6 תגובות
פתחתי בלוג! (איזה מוזר)
21/09/2014 22:55
רותם
פתיחה רישמית
אף פעם לא הבנתי את היהירות של אנשים לכתוב בלוג. הרי שאם צופית מבאר שבע או בוריס מקיבוץ דפנה חושבים שחייהם באמת מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם בלוג ושמישהו בכלל יקרא אותו אז הם בטח צריכים להיות מינימום פאריס הילטון. אבל אז הגיע היום הזה, אחרי השבוע הזה אחרי החודש הזה שאני מרגישה שאני פשוט חייבת לשתף עם העולם את ה-כל ולשם שינוי, הפייסבוק לא נראה מקום מתאים לתכנים ששונים מעוד תמונה שלי בבגד ים או בבר או עם בגד ים בבר. אז כמו כל אדם חסר מושג, הפנתי את שאלתי אל הרב הגדול (Google) במילות החיפוש ״איך פותחים בלוג בחינם?״ ולאחר מסע חיפושים ארוך הגעתי לכאן. בקרוב אני אכתוב את הפוסט שבשביל לשתף אותו פתחתי את הבלוג הזה, את הסיפור על המזל הרע שלי. אז יאללה נצ׳תמע :*
5 תגובות